מאמרים

שימור ואלמוות: המעבר מתרבות בעל פה לתסריט באיסלנד

שימור ואלמוות: המעבר מתרבות בעל פה לתסריט באיסלנד

שימור ואלמוות: המעבר מתרבות בעל פה לתסריט באיסלנד

מאת ג'וזף קניט

מלומד אושקוש, כרך 2 (2007)

הקדמה: אש מתפצפחת כשהיא משליכה זוהר רך, כתום וצהוב על היושבים סביבה. חלק מהקרובים יושבים, מסתובבים ומסרקים צמר, אחרים נוטים לתקן את כלי הנשק שלהם, ואילו חלקם פשוט יושבים ושמים לב לבכור שמדבר אליהם. הזקן מספר על סיפור אבותיו שלחמו בגבורה נגד השבטים הקלטיים באירלנד; כיצד הם התקשרו עם האלים בניסיון לאטום את ניצחונם בקרב; איך שתו כל לילה עם אודין באולמות ואלהלה. מספר הסיפורים מונפש, זורק את זרועותיו באוויר כמו רוח רפאים. הוא משתמש בקולו הפוליטוני כדי להוסיף דגש על חלקי הסיפור שהוא רוצה שהקהל שלו יזכור הכי הרבה. הוא ההיסטוריה החיה והנושמת של קרוביו; הוא הקישור שלהם לעבר ותקוותם לעתיד. הזקן המקומט והעייף הוא מספר סיפורים.

כזו היא סצנה מבתים ויקינגים או מחנות מימים עברו. זה לא סוד שהצפוןמנים היו בעלי תרבות בעל פה. סיפוריהם לא הוקלטו בצורה קונקרטית כלשהי, אלא נשמרו במוחם של אלה שסיפרו סיפורים סביב המדורה. אפילו חוקי הוויקינגים נשמרו בתודעתם של אלה שנחשבו ראויים לשנן אותם ולהכריז עליהם בכינוסים הפסבדו-ממשלתיים של דבר. אולם בסופו של דבר חל מעבר מהמסורות שבעל פה למסורות "המודרניות" של המילה הכתובה. כיצד הופעל מעבר כזה ומדוע? העמים הסקנדינבים שרדו מאות שנים ללא הופעת המילה הכתובה, אז מה גרם להם לשנות? במילה אחת, הנצרות.


צפו בסרטון: סדנת תסריטאות - איך כותבים טריטמנט לתסריט? (דֵצֶמבֶּר 2021).